מאת עו”ד ג’יאת’ נאסר
צו סגירת שטח יכול להביא לשיפור זמני. אבל אם ההתנכלויות מתחדשות והחקלאים שוב אינם יכולים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן, עצם קיומו של הצו אינו מספיק. זהו המסר המרכזי של פסק הדין שניתן ביום 15.11.2026 בעניין תושבי ואדי אל־פארעה בבקעת הירדן. בג״ץ קיבל את העתירה פה אחד והורה למדינה לפעול להרחקת משה שרביט משטחי המגורים של העותרים ומהאדמות שהם מעבדים, למנוע רעייה מחוץ לשטח ההרשאה ולהבטיח לעותרים גישה שתאפשר עיבוד חקלאי שוטף.
פסק הדין ניתן בבג״ץ 66192-06-25 זאמל ואח׳ נ׳ מפקד כוחות צה״ל בגדה המערבית ואח׳. את פסק הדין כתבה השופטת דפנה ברק־ארז, בהסכמת השופט עופר גרוסקופף והשופטת גילה כנפי־שטייניץ. את העותרים ייצגו עורכי הדין רות שאער, עודד פלר והילה שרון.
כשהאכיפה אינה מספקת הגנה בשטח
תושבים המתגוררים ומעבדים אדמות בסביבת ואדי אל־פארעה עתרו לבג״ץ יחד עם האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום. הם תיארו מסכת מתמשכת של איומים, אלימות, נזק לרכוש, כניסת עדרים לחלקות מעובדות וחסימת גישה לאדמות. לטענתם, עיקר ההתנכלויות באו מצד משה שרביט ואנשים שפעלו מחוות עמק תרצה הסמוכה. המדינה לא חלקה על חובתה לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על התושבים, אך טענה שהצעדים שכבר נקטה סיפקו מענה. בג״ץ קבע שההגנה שניתנה לא עמדה ברמה הנדרשת.
בית המשפט הדגיש כי חובת המדינה אינה מתחילה ברגע שבו מוגשת תלונה. עליה לפעול מראש למניעת אירועים, להגיב במהירות בזמן אמת ולפעול לאחר מעשה לחקירה ולמיצוי הדין. דיווחים ותיעוד של התושבים עשויים לסייע מאוד, אך אינם תנאי להפעלת סמכויות האכיפה. בג״ץ דחה גם את עמדת המדינה שלפיה לא נותרו בידי החטיבה כלים הרתעתיים נוספים כלפי שרביט, והבהיר שלמפקד הצבאי עומד מגוון אמצעים שביכולתו להפעיל (פס׳ 88–91, 98).
שלוש הוראות מעשיות למדינה
הרחקה משטחי המגורים ומן האדמות המעובדות. בג״ץ הורה למדינה לפעול להרחקת שרביט ממקומות אלה. הוא לא הכתיב למפקד הצבאי אם להשתמש בצו הגבלה אישי, בצו סגירת שטח או בשילוב אמצעים. עם זאת, בחירת האמצעי אינה סוף הטיפול: על המדינה לאכוף את הצווים באופן יעיל ומתמשך, לבדוק מעת לעת אם הם משיגים את תכליתם ולהוסיף אמצעים משלימים במידת הצורך. אם נעשה שימוש בצו סגירת שטח בפני ישראלים, אין להשתמש בו כדי להרחיק מוזמנים של העותרים המסייעים להם בעיבוד אדמותיהם (פס׳ 93–98).
מניעת רעייה מחוץ לשטח ההרשאה. המדינה הבהירה שאין חפיפה בין הקרקעות שהוקצו לשרביט לרעייה לבין אדמות העותרים. למרות זאת, הוצג תיעוד של עדרים בחצרות בתי מגורים ובאדמות חקלאיות מעובדות. בג״ץ הורה למדינה לנקוט צעדים אפקטיביים כדי למנוע חריגה מגבולות ההרשאה, ולפעול לכך שגם כוחות הצבא בשטח יכירו את הגבולות ויוכלו לאכוף אותם. בית המשפט הבהיר שאין מדובר באכיפת חוזה פרטי, אלא בחובתו של המפקד הצבאי לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על זכויות התושבים המוגנים (פס׳ 99–103).
גישה שמאפשרת עיבוד חקלאי בפועל. בג״ץ הורה למדינה להבטיח לעותרים גישה לאדמותיהם ויכולת לעבד אותן באופן שוטף. ביחס לחלקה 7 נקבע שאין להותיר את צו הסגירה במתכונתו הנוכחית, המונעת גם מהעותרים גישה לשטחים שהם מעבדים. בית המשפט התייחס גם לשער שהוצב ללא אישור וחסם מעבר בכלי רכב לחלק ניכר מהאדמות. האפשרות לעבור ברגל, הבהיר, אינה מענה מעשי לעיבוד חקלאי בהיקף משמעותי. לכן נדרשה המדינה לאפשר לכל הפחות מעבר יומי קבוע דרך השער, כל עוד לא נמצא פתרון חלופי מתאים (פס׳ 104–111).
מה פסק הדין לא קבע — ולמה הוא חשוב גם מעבר לוואדי אל־פארעה
בג״ץ לא הורה להרוס את חוות עמק תרצה. בית המשפט ציין שהחווה עודנה פועלת חרף צווי הריסה תלויים ועומדים, אך ביצועם לא התבקש בעתירה זו. פסק הדין עוסק בחובה להגן על התושבים, על רכושם ועל יכולתם להתפרנס מאדמותיהם, גם כאשר שאלת הריסת המבנים אינה עומדת להכרעה (פס׳ 92).
בפסקת הסיום הפנה בית המשפט במפורש להחלטה בבג״ץ 45184-08-26 עבאד ואח׳ נ׳ מפקד כוחות צה״ל בגדה המערבית ואח׳, בעניין השבת משפחת טובאסי לביתה בג׳אלוד, עתירה שבה מייצג עו”ד ג’יאת נאסר. ההפניה ממחישה את המשותף לשני ההליכים: תושבים נאלצים לפנות לבית המשפט כדי שיוכלו לגור בביתם ולעבד את אדמתם בביטחון. בית המשפט הביע תקווה שפסק הדין ישמש ״קריאת השכמה״ לרשויות לפעול ביוזמתן נגד התנכלויות ופגיעה בזכויות תושבים מוגנים (פס׳ 114).
המבחן בעקבות פסק הדין אינו כמה צווים הוציאה המדינה, אלא מה השתנה בשטח: האם ההתנכלויות נפסקו, האם העדרים נשארים מחוץ לחלקות המעובדות, והאם החקלאים יכולים להגיע לאדמותיהם ולעבוד בהן לאורך כל העונה. אם ההגנה אינה נשמרת והפגיעה מתחדשת, על הרשויות לבחון מחדש את יעילות האמצעים ולנקוט צעדים משלימים לפי הצורך.