המלכוד התכנוני בשטחי C ופסיקת בית המשפט העליון מאמר מאת עו”ד ג’יאת’ נאסר

כשאין לתושב מסלול מעשי לבנות כחוק, אי אפשר לבחון את צו ההריסה כאילו מדובר בכשל פרטי בלבד.

מאמר ביקורת על 32 פסקי דין של בית המשפט העליון בערעורים מינהליים (עע”מ) בענייני תכנון ובנייה בגדה המערבית, 2025–2026.

ב־32 פסקי הדין שנאספו מאתר בית המשפט העליון, שניתנו בין פברואר 2025 לנובמבר 2026 ועסקו בערעורים על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בתיקי בנייה בגדה המערבית, לא נמצא ולו ערעור אחד שהתקבל. כולם נדחו. בכולם, למעט אחד, נותר צו ההריסה על כנו. ב־15 מהתיקים ניתנה למערער “תקופת התארגנות” של 20 עד 60 ימים, “לפנים משורת הדין”, כדי שיהרוס את ביתו במו ידיו; ביתר לא ניתנה אפילו ארכה כזו.

הנתון הזה אינו מוכיח שכל אחד מהערעורים היה צריך להתקבל. יש ביניהם תיקים שנסיבותיהם קשות גם בעיני מי שמבקר את המדיניות. אבל תוצאה אחידה כל כך, במדגם רחב כל כך, מעוררת שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה: האם בית המשפט בוחן את צווי ההריסה ואת החלטות רשויות התכנון בתוך ההקשר שבו הם נוצרו, או שהוא בוחן כל בית כאילו נבנה בחלל ריק? טענתנו היא שהבעיה אינה בתושב הפלסטיני הבודד, אלא במדיניות תכנונית שיצרה מלכוד, ושהפסיקה, במקום לבקר את המדיניות הזאת, מאשרת שוב ושוב את תוצאותיה.

הערת דיוק: כל 32 פסקי הדין הם פסקי דין מנומקים, ובכולם נדחה הערעור, בין שניתנו לאחר תשובת המשיבים ובין שניתנו בלעדיה. רק באחד מהם (עע”מ 42145-05-25) התקיים דיון בעל פה. ב־17 תיקים נדחה הערעור “בלא צורך בתשובה” לפי תקנה 138(א)(1), וב־14 הוכרע על יסוד הכתובים לפי תקנה 138(א)(5). פירוט מלא של 32 ההליכים מובא בנספח שבסוף המאמר.

חלק א: הקיפאון התכנוני והאפליה

תוכניות שהוכנו לעולם אחר

רוב הקרקע שהפכה לשטח C, כ־60% משטח הגדה המערבית, מסווגת עד היום לפי תוכניות מתאר אזוריות שהכינו שלטונות המנדט הבריטי בשנות הארבעים של המאה הקודמת: RJ5 באזור ירושלים וחברון, S15 באזור השומרון, ו־R6 בנפת רמאללה. תוכניות אלה סיווגו את רוב השטח כאזור חקלאי [1][2]. שמותיהן חוזרים כמעט בכל אחד מפסקי הדין שבמדגם, משום שהן אמת המידה שלפיה נבחן כל בית שנבנה בכפר פלסטיני בשטח C בשנת 2026.

בראשית שנות התשעים אישר המינהל האזרחי כ־400 “תוכניות מתאר מיוחדות חלקיות” ליישובים פלסטיניים בגדה, וכ־110 מהן חלות באזורים שהפכו לשטח C ונותרו בתוקף עד היום. לפי OCHA, תוכניות אלה כיסו רק חלק מהשטח הבנוי של היישובים והותירו מעט מאוד אפשרות להתפתחות [1]. עמותת במקום תיארה כבר בשנת 2008, בדוח “התחום האסור”, כי מטרתן העיקרית של תוכניות המינהל האזרחי היא “לתחום את השטח הבנוי” ולמנוע את התרחבותו [2]. הבעיה אינה רק גילן של התוכניות. תוכנית חלקית שמגבילה את הבינוי לתחום צר סביב השטח הבנוי עשויה להגן על המבנים שבתוך הקו, ובאותה עת למנוע בנייה של בתי מגורים חדשים, מבני ציבור ותשתיות שקהילה גדלה זקוקה להם. כיום, פחות מ־1% משטח C מכוסה בתוכנית מאושרת ליישובים פלסטיניים, בעוד שתוכניות המתאר המאושרות להתנחלויות מכסות לפחות 8.5% משטח C [1].

אוכלוסייה שכמעט הוכפלה

מאז השתנתה המציאות באופן ניכר. לפי מפקד האוכלוסין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית משנת 1997, מנתה אוכלוסיית הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) כ־1.87 מיליון נפש [3]. לפי אומדן הלשכה לסוף שנת 2025, מונה האוכלוסייה כ־3.43 מיליון נפש [4], גידול של כ־83% בתוך פחות משלושה עשורים. המינהל האזרחי עצמו העריך בשנת 2023, בדיון בכנסת, כי בשטח C לבדו חיים יותר מ־300,000 פלסטינים [5]. הצורך בדיור, בתשתיות ובמבני ציבור גדל בהתאם. התוכניות, לעומת זאת, כמעט שלא זזו. כך נוצר קיפאון תכנוני כמעט מוחלט ביישובים הפלסטינים בשטח C בגדה המערבית.

היתרים כמעט אינם ניתנים

הנתונים על היתרי בנייה מראים קריסה הדרגתית ואחר כך קיפאון תכנוני כמעט מוחלט. בתחילת שנות השבעים אושרו כ־97% מבקשות ההיתר שהגישו פלסטינים; בשנים 2000 עד ספטמבר 2007 אושרו בשטח C  91 בקשות מתוך 1,624, כ־5.6% [2]. בשנים 2016–2020 הוגשו 2,550 בקשות, ורק 24 אושרו [5]. בשנים 2021–2024 הוגשו 5,071 בקשות, ואושרו 22 בלבד, 0.4%: עשרה היתרים בשנת 2021, שלושה ב־2022, שישה ב־2023 ושלושה ב־2024 [6]. בדיון בוועדת החוץ והביטחון בשנת 2023 הודה נציג המינהל האזרחי כי 95% מבקשות ההיתר של פלסטינים נדחות, בעוד ש”בפועל, 60–70% מהתוכניות שהוגשו ונדונו” בהתנחלויות מאושרות [5].

מאז 2011 הכינו הקהילות הפלסטיניות בשטח C תוכניות מתאר מקומיות משלהן, בתמיכת משרד השלטון המקומי הפלסטיני ותורמים בינלאומיים. אבל הכנת תוכנית אינה מבטיחה את אישורה. לפי OCHA, מתוך 109 תוכניות מתאר מקומיות שהגישו קהילות פלסטיניות למינהל האזרחי, אושרו עד שנת 2021 חמש בלבד, ו־97 נותרו ב”דיונים טכניים” במשך שנה וחצי עד שבע שנים. התוכניות האחרונות שאושרו במלואן אושרו בשנת 2017 [1]. לפי נתוני במקום, בשנים 2021–2024 אושרה תוכנית אחת בלבד ליישוב פלסטיני קיים, ובה 170 יחידות דיור [6].

ובצד השני של הכביש: שיא אחר שיא

באותן שנים בדיוק, 2021–2024, אושרו בתוכניות להתנחלויות 10,945 יחידות דיור, וניתנו היתרים ל־9,385 יחידות דיור, פי 425 ממספר ההיתרים שניתנו לפלסטינים באותה תקופה (22 היתרים). מכלל יחידות הדיור שאושרו בשטח C בתקופה זו, 98.5% נועדו לישראלים ו־1.5% לפלסטינים [6]. לפי שלום עכשיו, בשנת 2023 קודמו תוכניות ל־12,349 יחידות דיור בהתנחלויות, בשנת 2024 ל־9,884, ובשנת 2025 נשבר השיא: 27,941 יחידות דיור, יותר מכפליים מהשיא הקודם [7][8]. מדובר בתוכניות שעברו שלב תכנוני ולא בהכרח ביחידות שכבר נבנו, אבל עצם היקפן ממחיש את הפער בקצב התכנון. במילים אחרות, בשנה אחת קודמו בהתנחלויות פי 160 יותר יחידות דיור מאשר בכל התוכניות הפלסטיניות שאושרו בארבע השנים שקדמו לה.

ובמקביל, האכיפה הוחמרה. בשנים 2021–2024 הוצאו 4,415 צווי הריסה למבנים פלסטיניים, ו־2,067 מהם בוצעו (49%). למבנים ישראליים הוצאו באותה תקופה 920 צווים, ו־239 בוצעו (26%) [6]. בשנת 2024 נהרסו 862 מבנים פלסטיניים, שיא של כל הזמנים, ובשנת 2025 נהרסו 1,269 מבנים, עלייה של כ־21% [6][8]. בנייה פלסטינית בשטח C היא אפוא, כלשון דוח במקום, “התחום האסור”, ואילו הבנייה הישראלית בהתנחלויות מקודמת בקצב שיא.

המלכוד

כך נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת. מצד אחד, הרשויות אינן מספקות לתושבים הפלסטינים מסגרת תכנונית עדכנית שמאפשרת התפתחות טבעית, ואינן מקדמות את התוכניות שהתושבים עצמם מגישים. מצד שני, כל בית שנבנה מחוץ לתוכנית המנדטורית או לתוכנית החלקית משנות התשעים מוגדר כבנייה בלתי חוקית, ונגדו מופעלים כל כלי האכיפה. התושב נדרש לבחור בין קורת גג למשפחתו לבין ציות לתוכנית שאינה מותירה לו מקום לבנות. כך הופך התושב, בעל כורחו, ל”עבריין בנייה”. שורש הבעיה אינו בו, אלא במדיניות שיצרה את המלכוד.

חלק ב: ביקורת הפסיקה

מה עושה בית המשפט העליון עם המלכוד הזה? קריאה של 32 פסקי הדין מעלה תבנית חוזרת. בית המשפט אינו מכחיש את הקיפאון התכנוני; הוא פשוט אינו מגיע אליו. הדרך אליו חסומה בשלושה מחסומים שחוזרים כמעט בכל פסק דין: עילת הסף של חוסר ניקיון כפיים; הכלל שלפיו בית המשפט אינו “מתכנן על”; והקביעה שטענות על מדיניות התכנון “כלליות” ואין מקומן בהליך פרטני.

1. דיון מקוצר כברירת מחדל

בתיק אחד בלבד מתוך 32 התקיים דיון בעל פה!.  נתון זה הוא נתון מצער כשלעצמו. כלל לא ברור מדוע בתיקים חשובים כאלה לא נקבעו דיונים בעל פה. עוד לציין, כי אותו פסק דין יחיד שנדון בעל פה כולל שלוש שורות בלבד ואינו מנמק דבר מעבר לכך ש”המערער כשל בעשיית דין עצמית, ובחוסר ניקיון כפיים” (עע”מ 42145-05-25). ב־17 תיקים נדחו הערעורים “בלא צורך בתשובה”, וב־14 הוכרעו על יסוד הכתובים. בית המשפט מדגיש בעקביות כי אין בכך פגיעה בזכויות הדיוניות, וכי זו סמכות מפורשת בתקנות. ואכן, בחלק מהתיקים הוגשה תגובת המדינה לבקשה לעיכוב ביצוע, והתמונה העובדתית הייתה בפני השופטים. אבל כאשר מדובר בהריסת בית מגורים, צעד בלתי הפיך מטבעו, הפיכת המסלול המקוצר לנורמה ראויה לבחינה. בעע”מ 42102-01-25 אף ביטל בית המשפט דיון שכבר נקבע בפני הרכב, והכריע על יסוד הכתובים, בין היתר משום ש”יומנו של בית משפט זה, העמוס לעייפה, אינו מאפשר את הקדמת שמיעתו”.

2. ניקיון כפיים: עילת סף שהפכה לעיקר

ברוב המכריע של פסקי הדין, 24 מתוך 32, חוסר ניקיון כפיים היה אחד הנימוקים לדחיית הערעור, וב־18 מהם הוא היה הנימוק המכריע. המשפט שחוזר בפסקי הדין האלה לקוח מבג”ץ ג’קסון משנת 2004:

“חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם”

(בג”ץ 8898/04 ג’קסון, כפי שצוטט בין היתר בעע”מ 10894-02-25, 23061-11-25, 26707-06-26, 39479-11-25, 57761-07-25 ו־81607-05-26)

ולצדו נוסחה חדשה, שנטבעה בעע”מ 19487-05-26 וצוטטה מאז בתיקים רבים:

“בית משפט זה לא יושיט סעד למי שנוהג בשיטת “בנה תחילה ובקש היתר אחר כך”, קל וחומר למי שמפר צווים מינהליים ברגל גסה”

(עע”מ 19487-05-26 אעמר, פסקה 7; וראו עע”מ 26707-06-26, 44188-10-26, 48275-03-26)

אלא שבשטח C, כפי שהראינו, “בקש היתר תחילה ובנה אחר כך” אינה אפשרות ממשית: 22 היתרים ב־4 שנים, מתוך 5,071 בקשות!. נתונים אלה מדברים בעד עצמם ומעידים כאלף עדים על המדיניות הפסולה של הרשויות ועל העובדה שאין בכוונתה להעניק היתרי בניה לתושבים הפלסטינים. על כן, מי שמחכה להיתר לא יבנה לעולם. הכלל שלפיו מי שבנה בלי היתר אינו זכאי לבירור טענותיו הופך, בנסיבות האלה, לכלל שלפיו כמעט אף תושב פלסטיני בשטח C אינו זכאי לבירור טענותיו. עילת הסף פוטרת את בית המשפט מלבחון את השאלה העקרונית: האם בכלל הייתה לתושב דרך או אפשרות חוקית לבנות?.

הדבר בולט במיוחד כאשר המערער טוען זאת במפורש. בעע”מ 9093-11-25 (כפר חארס) טען המערער כי אין לייחס לו חוסר ניקיון כפיים “שעה שהמשיבים אינם מקדמים תכניות להיתרי בנייה ובקשות המוגשות להם על-ידי תושבים פלסטינים, כעניין שבמדיניות”. בית המשפט השיב כי הטענה “נטענה בעלמה וללא ביסוס”, וכי “לא ניתן להימלט מחוסר ניקיון הכפיים הנובע ממעשים אלה, על דרך העלאת טענות כנגד התנהלות המשיבים”. בעע”מ 35779-07-26 טען המערער כי “מדיניות המשיבים למנוע בניה ופיתוח באזור היא שמובילה לכך שהתושבים המקומיים נאלצים לבנות לפני הגשת בקשה להיתר בניה”; הטענה לא זכתה להתייחסות עניינית.

גם בתוך בית המשפט נשמעו קולות של הסתייגות. השופטת רות רונן כתבה בעע”מ 57761-07-25 (אבו עליא) דברים שראוי לצטט במלואם:

“דחיית עתירה בעילת סף משמעה כי אף בהנחה שהעותר צודק בטענותיו לגופן, הן לא יתבררו ועתירתו תידחה. לכן לטעמי, כאשר מדובר בעתירה שעניינה הריסה של מבנה יש לעשות שימוש זהיר בדחייתה על הסף מכוחן של עילות סף, ובכלל זה עילה של חוסר ניקיון כפיים […] כשמדובר בעתירה שעניינה הריסה של בית מגורים – הנזק שעלול להיגרם לבעל המבנה כתוצאה מדחיית העתירה הוא כמובן נזק משמעותי מאוד. לכן נדרש חוסר ניקיון כפיים ברמה גבוהה יחסית כדי לאפשר את דחיית העתירה מטעם זה בלבד”

(עע”מ 57761-07-25, חוות דעת השופטת ר’ רונן, פסקאות 1–2)

השופטת רונן הוסיפה כי יש לבחון “גם את אופן ההתנהלות של הרשות”, והזכירה שהפסיקה הכירה בכך שעתירה לא תסולק על הסף כאשר “התנהגותה של הרשות הייתה נגועה אף היא בפגם כגון סחבת”. השופטת דפנה ברק-ארז הדגישה בעע”מ 16578-08-25 ובעע”מ 35779-07-26 כי מבחינתה השיקול המכריע אינו הבנייה ללא היתר כשלעצמה, אלא המשך הבנייה לאחר שהוצאו צווים. בעע”מ 35779-07-26 ובעע”מ 48275-03-26 אף נאמר כי “יש להיזהר מפני קביעת כלל החוסם את האפשרות לפנות לערכאות בכל מקרה של בניה בלתי חוקית”. אבל ההסתייגויות האלה נותרו בגדר הערות. בכל התיקים הן לא שינו את התוצאה, ואף אחת מהן לא הובילה לבחינת המדיניות התכנונית עצמה.

3. “טענות כלליות“: המדיניות לעולם אינה על השולחן

המחסום השלישי הוא הקביעה שטענות על הקיפאון התכנוני ועל אפליה אינן מקומן בעתירה פרטנית. הנה כמה דוגמאות מן המדגם:

•  בעע”מ 11250-11-26 (טובאס) קבע בית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון לא התערב, כי “ככל שהמערער מבקש לתקוף את המדיניות התכנונית הכללית של המשיבות, המקום הנכון לברר טענה זו אינו בהליך הפרטני בעניינו”.

•  בעע”מ 84711-10-26 (דאהרייה) נדחתה בעתירה הקודמת הטענה ש”בהיעדר תכנון באזור הדרישה לקבלת היתר בטרם בנייה היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה”, בנימוק ש”לא ניתן להעמיס על עתירה פרטנית […] טענות כלליות כלפי המדיניות התכנונית באזור, וכי מי שמבקש לתקוף מדיניות זו נדרש לפנות לבית המשפט כשהוא נקי כפיים”.

•  בעע”מ 81607-05-26 נקבע כי טענת האפליה “אינה יכולה להכשיר בנייה בלתי חוקית”, וכי זו “טענה הנטענת בעלמא”.

•  בעע”מ 16578-08-25, 19487-05-26, 47014-02-26, 7723-11-26 ו־19588-11-26 נדחו טענות האפליה והמחדל התכנוני משום שהן “נעדרות תשתית עובדתית” או “נטענו בכלליות”.

התוצאה היא מעגל סגור. בהליך הפרטני, הטענה העקרונית אינה במקומה. בהליך עקרוני, יש לבוא “נקי כפיים”, כלומר כמי שלא בנה, ומי שלא בנה אינו נפגע ישיר מצו הריסה. ובינתיים, טענת האפליה נדחית כ”טענה בעלמא”, אף שהנתונים אינם סוד: המינהל האזרחי עצמו הודה בכנסת כי 95% מבקשות ההיתר של פלסטינים נדחות [5]. בית המשפט מוסמך לדרוש מהמדינה להציג נתונים על מספר התוכניות שאושרו ליישוב הנדון, על מספר ההיתרים שניתנו בו ועל קצב הטיפול בתוכניות. באף אחד מ־32 פסקי הדין לא נדרשה המדינה להציג נתונים כאלה, והטענות על הקיפאון התכנוני לא שינו את התוצאה באף תיק.

4. התוכנית המנדטורית כאמת מידה בשנת 2026

כמעט בכל תיק חוזרת אותה רשימת נימוקים “תכנוניים מובהקים”: המבנה נמצא “בשטח שייעודו חקלאי”, הוא “מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים”, נבנה “ללא תוכנית מפורטת מאושרת”, החלקה “נמדדה באופן חלקי” ובוצעה בה “חלוקה בפועל” בין יורשים “ללא תוכנית חלוקה מאושרת”. המערער בעע”מ 9093-11-25 תיאר זאת כ”תבנית קבועה ואוטומטית” ביחס לכל בקשה. ואכן, כל אחד מן הנימוקים האלה הוא תוצאה ישירה של היעדר תכנון: אין “ריכוזי בינוי מוסדרים” כאשר אין תוכניות, ואין “תוכנית חלוקה מאושרת” כאשר התוכניות אינן מאושרות. בית המשפט מקבל את הנימוקים האלה כעניין מקצועי שאין להתערב בו, בלי לשאול מהו מקורם.

כמה דוגמאות ממחישות את האבסורד:

•  בעע”מ 55609-02-26 (דומא) טען המערער כי תוכנית המתאר שקבעה את הייעוד החקלאי “נקבעה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, והגיעה העת לבטלה ולהחיל במקומה תכנית שתשקף את האינטרס של תושבי האזור”. בית המשפט המחוזי קבע כי “אין בטענות המערער כי הגיעה העת לשנות את התכנית כדי לסייע לו”, והערעור נדחה בלא צורך בתשובה.

•  בעע”מ 9093-11-25 כתבה ועדת המשנה לתכנון כי “ככל שהתושבים סבורים כי תכנית זו [S15] אינה מתאימה לצרכי האוכלוסייה, עליהם לקדם תכנית חדשה”. אלא שבאותו תיק הסתבר שבקשת המועצה הכפרית של חארס להרחבת תוכנית המתאר של הכפר “נדחתה זה מכבר בשל אי עמידתה בתנאי הסף”.

•  בעע”מ 7723-11-26 (סמוע) נקבע כי המבנה “מרוחק כ-1600 מטרים מגבול התכנית הקרובה שבתוקף אשר ממילא אינה בשטחי C”, כלומר: בשטח C עצמו אין תוכנית שאפשר להתקרב אליה.

•  בעע”מ 13297-04-26 (דיר קדיס) טען המערער כי התוכנית התקפה “אינה ישימה”. בית המשפט השיב כי מקום הטענה בהליך לאישור תוכנית מפורטת, ובמשפט הבא הוסיף כי לפי מדיניות האכיפה העדכנית הגשת תוכנית כזו אינה מעכבת את ההריסה.

•  בעע”מ 11250-11-26 הטיל בית המשפט בעצמו ספק בדרישה שמנחה את הרשויות בתיקים רבים, הסכמת כל בעלי הזכויות בחלקה כתנאי להגשת תוכנית, וציין ש”גם דיני התכנון הישראלים אינם מציבים דרישה כאמור”. אבל משום שזה היה רק “נדבך אחד” בהחלטה, הערעור נדחה.

5. “הגשת תוכנית אינה מעכבת הריסה“: הדלת האחרונה נסגרת

הדרך החוקית היחידה שנותרה לתושב שבנה בלי היתר היא להגיש תוכנית מפורטת. אבל לפי “המדיניות העדכנית” של המינהל האזרחי, שבית המשפט מאשר שוב ושוב, הגשת תוכנית אינה מעכבת את הליכי האכיפה (עע”מ 13297-04-26, 26707-06-26, 47014-02-26, 55609-02-26, 63935-05-26, 81857-02-26 ועוד). והרשויות עצמן מטפלות בתוכניות ובבקשות בקצב של שנים:

•  בעע”מ 11250-11-26 הוגשה תוכנית לשינוי ייעוד באפריל 2021, והוועדה דנה בה ביוני 2026, יותר מחמש שנים לאחר מכן.

•  בעע”מ 9253-12-24 (שוקבא) הוגשה תוכנית מפורטת בפברואר 2014, והדיון הראשון בה התקיים בדצמבר 2023, “כמעט עשור” אחר כך.

•  בעע”מ 19588-11-26 (יטא) הוגש ערר בפברואר 2023 והוכרע באפריל 2026, ובעע”מ 9093-11-25 נשלחה ההחלטה בערר לבא כוח המערער “בחלוף מעל שנתיים מיום קבלתה”.

בית המשפט העיר על כך, ובצדק: “יש לעשות כל מאמץ כי החלטות בנושאים כאלה יינתנו תוך פרקי זמן סבירים, קצרים הרבה יותר” (עע”מ 11250-11-26; עע”מ 19588-11-26). אבל ההערה נכתבה “מבלי לקבוע מסמרות”, ולא הייתה לה כל השפעה על התוצאה. בעע”מ 9253-12-24 הלך בית המשפט צעד נוסף וקבע כי המערער “לא ניזוק מהתמשכות ההליכים בעניינו, אלא אדרבה – נהנה ממנה”, משום שבזמן הזה לא נהרס ביתו. כך הופכת הסחבת של הרשות לטענה נגד התושב.

ויש גם מקרה שממחיש כמה רופפת התשתית שעליה נשענים הצווים: בעע”מ 48275-03-26 (יטא) הודיעה המדינה, רק בעקבות הערעור, כי “התברר” שאחד משני המבנים שהיו מיועדים להריסה נמצא בתחום תוכנית מפורטת שבהליכי אישור, ולכן הליכי האכיפה לגביו עוכבו. המבנה השני, שנמצא כמה מטרים ממנו, לא נכלל בתוכנית, וצו ההריסה לגביו אושר.

6. טעויות של הרשות – בלי תוצאה

בכמה תיקים נמצאו טעויות של ממש בהחלטות רשויות התכנון. בעע”מ 57761-07-25 סיווגה ועדת הערר את המבנה באופן שגוי והפנתה לסעיף בתוכנית מנדטורית שכלל אינה חלה עליו. בעע”מ 81857-02-26 נפלה אותה טעות בדיוק. בעע”מ 57761-07-25 קבע בית המשפט כי “יש כמובן להצטער על טעות זו וגם אחרת”, אך שהטעות לא שינתה את התוצאה. כאשר טעות של התושב, כמו בנייה של קיר נוסף, חוסמת את הדיון בעניינו, וטעות של הרשות אינה מעלה ואינה מורידה, נוצר מאזן שאין בו שוויון בין הצדדים.

7. אכיפה בשירות תוכנית ההתנחלות

תיק פונדוק חושף את הקשר בין האכיפה לבין קידום ההתנחלויות. בעע”מ 39479-11-25 (פונדוק) עמדו ארבעה מבנים חקלאיים במשך כמעט 20 שנה, מאז הוצאו צווי ההריסה בשנת 2007, בלי שהרשויות פעלו לאכיפתם. ואז, בשנת 2025, הם עלו ל”מיקום גבוה בסדרי העדיפויות לאכיפה”, בין היתר משום שהם מצויים “בסמיכות של כמה מאות מטרים לכביש קיים, וכביש עוקף פונדוק המתוכנן”. המשנה לנשיא סולברג ציין כי “משעה שהסכינו הרשויות עם קיום המבנים משך זמן כה רב, נימת הבהילות שבוקעת עתה מפיהן – מעט מוקשית”, אבל הערעור נדחה.

8. זכויות האדם נדחקות לשוליים

טענות המערערים לפגיעה בזכות לקניין, בזכות לקורת גג ובהוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי נדחו בקצרה, לרוב במשפט אחד ובנוסחה קבועה, ובאף תיק לא שינו את התוצאה. הנוסחה החוזרת היא ש”אין לקרוא לתוך הזכות לקניין זכות לבנות בניגוד לדין” (עע”מ 19588-11-26; עע”מ 7723-11-26). בעע”מ 47014-02-26 נקבע כי הטענה שהמבנה הוא בית המגורים של המערער “עומדת בעוכריו”, משום שהיא מלמדת שהמשיך לבנות. בעע”מ 79361-12-25 נהרס בית של 11 נפשות, ובהם ילדים. בעע”מ 74686-12-24 גרו בבית המערערת וארבעת ילדיה הבגירים עם משפחותיהם. בכל המקרים האלה, השאלה אם ההריסה מידתית, בהינתן שלא הייתה למשפחה כל דרך חוקית לבנות, לא נבחנה כשאלה עצמאית.

9. המקרים הקשים השונים

ביקורת אמינה חייבת להכיר גם בכך שחלק מהתיקים במדגם מציגים נסיבות שונות. בעע”מ 8739-10-25 הוקם מתחם נופש בשטח של כשמונה דונמים, ובו בריכות שחייה. בעע”מ 23061-11-25 נמצא כי המערער הציג לבית המשפט צילום מטעה של מצב המבנה. בעע”מ 84711-10-26 הסתיר המערער עתירה קודמת שנדחתה. אלא שדווקא משום כך בולט הדבר: הכלים שנועדו להתמודד עם מקרים חריגים, ניקיון כפיים, מעשה בית דין ושיהוי, מופעלים באותה מידה על בית של 150 מ”ר שהושלם בו גג, ועל משפחה בת 11 נפשות שאין לה מקום מגורים חלופי. כשהכלים זהים לכולם, ההבחנה בין המקרים נעלמת.

סיכום: מה בית המשפט יכול וצריך לעשות

אין טענה כאן שבית המשפט צריך להתיר כל בנייה. הטענה היא שהביקורת השיפוטית אינה יכולה להסתפק בשאלה אם התושב הפר תוכנית שנקבעה בשנות הארבעים, כאשר הרשות עצמה לא עדכנה אותה במשך עשרות שנים, אינה מאשרת את התוכניות שהתושבים מגישים, ומאשרת באותה עת עשרות אלפי יחידות דיור בהתנחלויות. כאשר מדיניות מייצרת את ההפרה שהיא עצמה אוכפת, תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את המדיניות, ולא רק את ההפרה.

בית המשפט אינו חייב להחליף את מוסדות התכנון או לאשר כל מבנה שנבנה ללא היתר. אבל בבואו לבחון צו הריסה, עליו לשאול גם שאלות רחבות יותר:

•  האם התוכנית החלה עדיין נותנת מענה סביר לצורכי היישוב ולאוכלוסייתו?

•  האם הרשויות קידמו תוכנית עדכנית, ומה עלה בגורל התוכניות שהגישו הקהילות?

•  האם יש לתושב אפשרות ממשית לקבל היתר, או שמדובר במסלול שסיכויי ההצלחה בו זעומים?

•  האם נשקלו צורכי המגורים של המשפחה, ההשלכות של הריסת בית מגורים וחלופות אפשריות?

•  האם מדיניות התכנון והאכיפה מופעלת באופן שוויוני כלפי פלסטינים וכלפי ההתנחלויות?

בפועל, בית המשפט יכול לנקוט כמה צעדים בלי לחרוג מגבולות סמכותו:

•  לאמץ את גישתה של השופטת רונן: לשקול בעילת ניקיון הכפיים גם את חומרת הנזק, את היותו של המבנה בית מגורים ואת התנהלות הרשות, ובכלל זה את הקיפאון התכנוני ואת הסחבת.

•  לחייב את המדינה להציג, בכל תיק הריסה של בית מגורים, נתונים על המצב התכנוני ביישוב: מתי עודכנה התוכנית החלה, כמה תוכניות הוגשו ומה עלה בגורלן, וכמה היתרים ניתנו.

•  לראות בסחבת של הרשות בטיפול בתוכנית או בערר טעם לעיכוב ההריסה, ולא להפך.

•  לבחון את מידתיות ההריסה של בית מגורים כשאלה עצמאית, ולא כשאלה שהוכרעה מראש משום שהמבנה נבנה ללא היתר.

כל עוד בית המשפט אינו עושה זאת, פסקי הדין, גם אם כל אחד מהם נראה מנומק כשלעצמו, מצטרפים יחד לאישור שיפוטי מתמשך של מדיניות פסולה שיוצרת מלכוד. 32 ערעורים, אפס ערעורים שהתקבלו, אינם רק סטטיסטיקה. הם התמונה המצטברת של הדרך שבה המשפט מתייחס לבנייה הפלסטינית בשטח C: כתחום האסור.

מקורות

[1] OCHA, “Most Palestinian plans to build in Area C not approved”, 22.6.2021. https://www.ochaopt.org/content/most-palestinian-plans-build-area-c-not-approved

[2] במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, “התחום האסור: מדיניות התכנון הישראלית בכפרים הפלסטיניים בשטח C”, 2008. https://www.bimkom.org/media/pages/archives/831ea47274-1768317313/prohibited-zone-english_2008_c.pdf

[3] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, מפקד האוכלוסין 1997 (1,873,476 נפש בגדה המערבית כולל מזרח ירושלים), כפי שמוצג ב־City Population. https://www.citypopulation.de/en/palestine/admin/W__west_bank

[4] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, הודעה לעיתונות על מצב האוכלוסייה הפלסטינית בסוף 2025 (3.43 מיליון בגדה המערבית). https://pcbs.gov.ps/portals/_pcbs/PressRelease/Press_En_PalPeopleEnd2025E.docx

[5] שלום עכשיו, “המנהל האזרחי מודה באפליה קיצונית בהיתרי בנייה ובאכיפה בין פלסטינים למתנחלים”, 10.8.2023 (על דיון בכנסת מיום 19.7.2023, כולל נתוני במקום לשנים 2016–2020). https://peacenow.org.il/en?p=39259

[6] במקום, West Bank Data Sheet 2021–2024 (2025). https://www.bimkom.org/media/pages/archives/883b3ce902-1768995196/west-bank-data-sheet-2021-2024-c-2025-eng.pdf

[7] המשלחת של האיחוד האירופי, 2025 Report on Israeli Settlements in the Occupied West Bank (נתוני שלום עכשיו לשנים 2023–2025). https://www.eeas.europa.eu/sites/default/files/2026/documents/2025%20Report%20on%20Israeli%20settlements%20in%20the%20occupied%20West%20Bank.pdf

[8] שלום עכשיו, “Summary of 2025 in Settlements”. https://peacenow.org.il/en/summary-of-2025-in-settlements

נספח: 32 פסקי הדין שנבחנו

בכל 32 התיקים נדחה הערעור. “בלא צורך בתשובה” (תקנה 138(א)(1)): בית המשפט דחה את הערעור בלי לבקש את תשובת המשיבים לערעור, אף שבחלק מהתיקים הייתה בפניו תגובת המדינה לבקשה לעיכוב ביצוע. “על יסוד הכתובים” (תקנה 138(א)(5)): הכרעה לאחר קבלת תגובת המשיבים, בלי דיון בעל פה. התיקים מסודרים לפי תאריך פסק הדין.

מספר הליך ותאריך	הנושא	אופן ההכרעה	עיקר הנימוקים
עע”מ 10894-02-25 מוסטפה 26.2.2025	דחיית היתר לרפת חקלאית (סמוך למחנה צבאי (צו תפיסה))	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ניקיון כפיים; רפת של 650 מ”ר; צו איסור בנייה צבאי
עע”מ 74686-12-24 חסאן 2.3.2025	דחיית היתר לבית מגורים (שוקבא, רמאללה)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	ניקיון כפיים; ייעוד חקלאי; 69 יורשים
עע”מ 57761-07-25 אבו עליא 13.11.2025	דחיית היתר בדיעבד למבנה חקלאי/מסחרי (אל מוע’ייר)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ניקיון כפיים; טעות הוועדה בסיווג ובתוכנית; חוות דעת השופטת רונן
עע”מ 281-05-25 בז 17.11.2025	ביטול הליכי הריסה של בתי מגורים (עיראק בורין, שכם)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	טענה שהמבנים בשטח B; תעודת עובד ציבור מכריעה
עע”מ 42145-05-25 4.12.2025	עיכוב אכיפה עד הכרעה בתוכנית מפורטת (נפת שכם (בב”ח ש’ 27/21))	לגופו, לאחר דיון בעל פה	ניקיון כפיים; אי עיכוב אכיפה עד הכרעה בתוכנית
עע”מ 9253-12-24 קדח 5.12.2025	דחיית תוכנית מפורטת למבני מגורים (שוקבא, רמאללה)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ניקיון כפיים; תוכנית שהוגשה ב־2014 נדונה ב־2023
עע”מ 6964-10-25 29.12.2025	עיכוב הריסת בית מגורים בן 3 קומות (עיראק בורין, שכם)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	טענת שטח B; מעשה בית דין; שיהוי
עע”מ 8739-10-25 זיד 12.1.2026	עיכוב הריסת מחסן ומתחם נופש (נבי אליאס, טול כרם)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ניקיון כפיים; מתחם נופש; תוכנית אינה מעכבת
עע”מ 79361-12-25 עדרה 25.1.2026	עיכוב הריסת בית מגורים (עאבנה זבידין, חברון)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	הריסה לפי סעיף 38(9א); בית של 11 נפשות
עע”מ 39479-11-25 סוכר 10.2.2026	עיכוב הריסת 4 מבנים חקלאיים (פונדוק / טול כרם)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	צווים מ־2007; עדיפות ביטחונית וכביש עוקף פונדוק
עע”מ 47014-02-26 עדרה 19.2.2026	דחיית היתר לבית מגורים (יטא, חברון)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	ניקיון כפיים; אפליה ללא תשתית; דחייה על הסף בלי תשובה
עע”מ 16578-08-25 כעאבנה 26.2.2026	דחיית היתר לבית בן 2 קומות (ג’בע)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ניקיון כפיים; אפליה “נעדרת תשתית עובדתית”
עע”מ 55609-02-26 26.2.2026	דחיית היתר לבית מגורים (דומא)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	תוכנית משנות ה־40; אתר ארכיאולוגי; 11 נפשות
עע”מ 19487-05-26 אעמר 31.5.2026	דחיית היתר ונקיטת הריסה (נפת חברון)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	“בנה תחילה ובקש היתר אחר כך”; RJ5
עע”מ 23061-11-25 7.6.2026	סירוב לעכב אכיפה; סמכות רכזת הוועדה (מדרום לבית לחם)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	ניקיון כפיים; הטעיית בית המשפט; בקשת היתר שנייה
עע”מ 81607-05-26 עבאס 8.6.2026	דחיית היתר לבית מגורים (נפת חברון)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	ניקיון כפיים; אפליה “בעלמא”
עע”מ 63935-05-26 קדח 8.7.2026	דחיית היתר ואי הקפאת אכיפה (שוקבא, רמאללה)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	חזרה מהעתירה על ידי בא הכוח; R6
עע”מ 9093-11-25 דאוד 21.7.2026	דחיית היתר ל־3 בתי מגורים (חארס)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	S15; תוכנית המועצה הכפרית נדחתה; “תבנית קבועה”
עע”מ 42102-01-25 29.7.2026	ביטול תוכנית הרחבה להתנחלות (טלמון (תוכנית “זית רענן”))	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ערעור מתנגדים לתוכנית מפורטת בטלמון; חלק מבתיהם סומנו להריסה; שיהוי וניקיון כפיים
עע”מ 26707-06-26 6.8.2026	דחיית היתר לבינוי למגורים (קלנדיה)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	ניקיון כפיים; RJ5; תוכנית אינה מעכבת
עע”מ 48275-03-26 עודה 11.8.2026	דחיית היתר לשני מבנים (יטא, חברון)	תקנות 138(א)(1) ו־(5)	מבנה אחד התברר כבתחום תוכנית; השני יוהרס
עע”מ 81857-02-26 טאהא 18.8.2026	דחיית היתר לבית מגורים (אל־דיכ, טול כרם)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	טעות הוועדה בתוכנית החלה; S15
עע”מ 13297-04-26 קטוסה 30.8.2026	דחיית היתר למבנה תעשייתי (דיר קדיס, רמאללה)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	מבנה תעשייתי; “התוכנית אינה ישימה”
עע”מ 43448-08-26 14.9.2026	עיכוב אכיפה עד הכרעה בבקשת החרגה מצו איסור בנייה (צו איסור בנייה 3/80)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	פגם דיוני נטען; מתווה שנדחה
עע”מ 35779-07-26 רבעי 22.10.2026	דחיית היתר לבית מגורים (סמוך לח’לת אלמיה)	תקנות 138(א)(1) ו־(5)	ניקיון כפיים; תוכנית העירייה אינה מעכבת
עע”מ 44188-10-26 26.10.2026	דחיית ערר על היתר ותוכנית מפורטת (אל מוע’ייר)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	ניקיון כפיים; “מפר צווים ברגל גסה”
עע”מ 79611-06-26 עמור 2.11.2026	דחיית היתר לבית בן 2 קומות (יטא, חברון)	על יסוד הכתובים, תקנה 138(א)(5)	זכות לקניין ולדיור אינה מכשירה בנייה
עע”מ 7723-11-26 אלמחאריק 4.11.2026	דחיית היתר לבית מגורים (סמוע, חברון)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	1,600 מ’ מהתוכנית הקרובה, “שממילא אינה בשטחי C”
עע”מ 11250-11-26 8.11.2026	דחיית היתר ותוכנית לשינוי ייעוד (טובאס, הבקעה)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	שמורת טבע; תוכנית נדונה אחרי 5 שנים; ספק בדרישת הסכמת כל הבעלים
עע”מ 19588-11-26 אעמור 8.11.2026	דחיית היתר לבית מגורים (יטא, חברון)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	ערר הוכרע אחרי 3 שנים; “אין לקרוא לתוך הזכות לקניין”
עע”מ 84711-10-26 8.11.2026	ביטול צו הריסה לבית מגורים (דאהרייה, חברון)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	עתירה קודמת שלא צוינה; “טענות כלליות”
עע”מ 40018-03-26 11.11.2026	דחיית היתר לבית מגורים (א־זויה, טול כרם)	בלא צורך בתשובה, תקנה 138(א)(1)	טעות במספר התיק; חריגה של 300%

סיכום מסלולי ההכרעה: בכל 32 התיקים נדחה הערעור. 15 ערעורים נדחו לפי תקנה 138(א)(1) בלבד (“בלא צורך בתשובה”), 2 לפי תקנות 138(א)(1) ו־(5) יחד, 14 הוכרעו על יסוד הכתובים לפי תקנה 138(א)(5), ואחד נדחה לאחר דיון בעל פה. ההבחנה בין מסלולי ההכרעה אינה משנה את הנתון המרכזי: באף אחד מ־32 פסקי הדין המנומקים לא התקבל הערעור. שמות המערערים מובאים כפי שהם מופיעים באזכורים בפסקי הדין; במקום שהשם אינו מופיע בנוסח שנאסף, סומן “—”.