ב־28 באפריל 2021 הוגשה לוועדת המשנה לתכנון תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד קרקע באזור טובאס, משמורת טבע לקרקע חקלאית. הוועדה דנה בתוכנית רק ב־7 ביוני 2026 — יותר מחמש שנים לאחר הגשתה — והחליטה לדחות אותה. בית המשפט העליון מתח ביקורת על פרק הזמן שחלף, אך לא מצא עילה להתערב בהחלטת הוועדה.
תחילה בקשה להיתר, אחר כך תוכנית לשינוי ייעוד
פסק הדין בעע״מ 11250-11-26, מוחמד עלי גמיל אבראהים נ׳ ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה ואח׳, עסק במבנה באזור טובאס שבבקעת הירדן, ששימש לדברי המערער לצרכים חקלאיים. נגד המבנה הוצא צו הריסה. לאחר שנדחתה בקשתו להיתר בנייה, בין היתר משום שהמבנה נמצא בשטח המוגדר כשמורת טבע, הגיש המערער תוכנית מפורטת שנועדה לשנות את ייעוד הקרקע לקרקע חקלאית, באופן שיאפשר בנייה לצורכי חקלאות. ההמתנה של יותר מחמש שנים נגעה לתוכנית הזאת.
ועדת המשנה לתכנון דחתה את התוכנית, בין היתר בשל המרחק מאזורי בינוי קיימים, היעדר חוות דעת מקצועיות שתמכו בשינוי הייעוד ואופי הבינוי שהוצע. העליון קבע שלא נמצאה עילה להתערב בשיקולים התכנוניים שעליהם נשענה ההחלטה. הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע נדחו, הצו הארעי בוטל, ולמערער ניתנה תקופת התארגנות של 60 יום. צו ההריסה לא בוטל.
הביקורת על השיהוי — ומה בית המשפט לא הכריע
אף שהמערער לא העלה טענה בדבר השיהוי והשלכותיו, בית המשפט התייחס מיוזמתו לעיכוב. הוא הדגיש שעל מוסדות התכנון לעשות מאמץ להכריע בתוך פרקי זמן סבירים וקצרים בהרבה, במיוחד כשההחלטה משפיעה הן על זכויות המבקש לבנות בקרקע והן על אכיפת דיני התכנון והבנייה. בית המשפט הוסיף, בלי להכריע בסוגיה, כי עיכוב משמעותי שלא ניתן לו הסבר או צידוק עשוי להשפיע על האופן שבו יבחן טענות מקדמיות שמעלות הרשויות.
החשיבות של פסק הדין היא בהבחנה בין תוכן ההחלטה התכנונית לבין משך הזמן שנדרש לקבלתה. גם כאשר יש נימוקים תכנוניים לדחיית תוכנית, עדיין ראוי לבחון מדוע הדיון בה התעכב במשך שנים. פסק הדין לא קבע ששיהוי כזה מבטל החלטה תכנונית או צו הריסה. עם זאת, הוא ממחיש מדוע חשוב לתעד את מועד הגשת התוכנית, את הפניות לקבלת החלטה ואת תשובות הרשויות, ולהעלות במפורש את טענת השיהוי ואת השלכותיה כאשר מביאים את העניין לביקורת שיפוטית.
לקריאת נוסח פסק הדין המלא בעע״מ 11250-11-26