בפורום עיוני משפט פורסם מאמרו של ד”ר קייס נאסר: “אכיפת עבירות תכנון ובנייה בהליך של קנס מינהלי — בעקבות פסק הדין ברע״פ 6621/23 מדינת ישראל נ׳ גרין”.
המאמר עוסק באחד הנושאים המרכזיים באכיפת דיני התכנון והבנייה בשנים האחרונות: השימוש בקנסות מנהליים גבוהים כאמצעי אכיפה נגד עבירות בנייה ושימוש אסור במקרקעין, בעקבות תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה ותקנות העבירות המנהליות בתחום התכנון והבנייה.
נקודת המוצא של המאמר היא פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין גרין, שבו נדונה השאלה האם אדם שקיבל קנס מנהלי וביקש להישפט, ולאחר מכן הורשע, יכול לקבל מבית המשפט קנס נמוך יותר מסכום הקנס המנהלי המקורי. דעת הרוב קבעה כי כאשר הקנס הוא העונש היחיד, סכום הקנס המנהלי הוא למעשה סכום מינימום, ובית המשפט אינו רשאי ככלל להטיל קנס נמוך ממנו. לעומת זאת, דעת המיעוט סברה כי לבית המשפט צריך להישאר שיקול דעת רחב יותר בגזירת העונש, כאשר סכום הקנס המנהלי משמש כסמן מנחה בלבד.
המאמר אינו מסתפק בניתוח פסק הדין, אלא מצביע על קושי רחב יותר בהסדר הקנסות המנהליים בעבירות תכנון ובנייה. לפי המאמר, מדובר בקנסות בסכומים גבוהים במיוחד, שלעיתים עלולים להביא לפגיעה כלכלית קשה באזרח, וזאת במסגרת הליך מנהלי שבו שיקול הדעת השיפוטי מוגבל מאוד. בכך מתעוררות שאלות עקרוניות של מידתיות, סבירות, שוויון בענישה וזכות הגישה לביקורת שיפוטית.
המאמר מדגיש גם את הקושי בכך שהקנסות נקבעים לפי מדרגים קשיחים ולעיתים שרירותיים, בעיקר לפי שטח הבנייה או השימוש, בלי הבחנה מספקת בין נסיבות שונות של עבירות, סוג השימוש, מצבו של הנקנס, הרקע התכנוני, או השאלה אם לרשות עצמה הייתה תרומה למצב התכנוני שיצר את העבירה. במקרים רבים, עבירות תכנון ובנייה אינן רק עניין של אכיפה טכנית, אלא קשורות גם לזכות לדיור, לפרנסה, לקיום בכבוד וליכולת המעשית לקבל היתר בנייה.
החשיבות המעשית של המאמר היא בכך שהוא מבקש לבחון מחדש את האיזון בין הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה לבין החובה לשמור על זכויות יסוד, ביקורת שיפוטית אמיתית, מידתיות ושלטון החוק. הנושא רלוונטי במיוחד לכל מי שעוסק בצווי הריסה, קנסות מנהליים, עבירות תכנון ובנייה והליכים מול רשות האכיפה במקרקעין.
