בג”ץ הוציא אתמול, 10.11.2026, צו על־תנאי בעתירות העקרוניות נגד הפעלת סמכויות אכיפה בתחום התכנון והבנייה בשטח המכונה “השמורה ההסכמית”, שהוגשו על ידי משרדנו באמצעות עו”ד ג’יאת’ נאסר. ההחלטה ניתנה לאחר דיון מאוחד בארבע עתירות, שהתקיים ביום 2.11.2026 בפני הרכב בראשות כבוד הנשיא יצחק עמית וכבוד השופטים עופר גרוסקופף ודפנה ברק-ארז, והיא מחייבת את המשיבים להשיב לשאלות הנוגעות לסמכות האכיפה, בנוגע לצו הצבאי שהגביל את הבנייה בשטח B בהיקף של כ- 167 אלך דונם והשלכות הצו על הקהילות הפלסטיניות באזור.
הרקע: שטחי B וסמכויות התכנון
השטח המכונה כיום בפי הרשויות הישראליות ״השמורה ההסכמית״ משתרע, לפי טענת מדינת ישראל, על כ־167 אלף דונם מדרום לבית לחם וקרוב לאזור ים המלח. הוא מצוי בשטחי B, שבהם הועברו לרשות הפלסטינית סמכויות אזרחיות, ובהן סמכויות בתחום התכנון והבנייה במסגרת הסכם הביניים משנת 1995.
לטענת העותרים, במשך כשלושה עשורים פעלה הרשות הפלסטינית בתחום התכנון והבנייה באזור, ואילו מדינת ישראל לא הפעילה בו אכיפה תכנונית אזרחית. מצב זה השתנה ביולי 2024, כאשר מפקד כוחות צה״ל באזור חתם על תיקון למנשר בדבר יישום הסכם הביניים (מנשר מס׳ 7), אשר במסגרתו נטל את סמכויות התכנון והבנייה מהרשות הפלסטינית בשטח האמור, שהוא שטח B. במקביל הוציא צו גורף נוסף — צו בדבר הגבלת בנייה מס׳ 2198 — שבמסגרתו אסר על הבנייה בכלל השטח האמור, המשתרע על פני 167 אלף דונם, וללא שום התייחסות לקהילות הקיימות במקום עשרות בשנים.
העותרים טוענים כי באמצעות התיקון למנשר וצו 2198 ביקשו הרשויות ליטול מהרשות הפלסטינית סמכויות שהועברו לה בשטחי B ולאפשר אכיפה ישראלית בתחום התכנון והבנייה. לשיטתם, אין מדובר במהלך נקודתי, אלא במהלך רחב יותר להשתלטות על סמכויות השלטון האזרחי בשטחי B, וכחלק מתוכנית כוללת לביטול שטחי B ולהשתלטות עליהם — מגמה שלטענתם ניכרת גם במאחזים הבלתי חוקיים המוקמים חדשות לבקרים בשטחי B. צו 2198 מטיל הגבלות בנייה ומאפשר לנקוט הליכי אכיפה, תוך קביעת מועד קובע הקודם למועד הוצאתו — סוגיה המעוררת שאלות באשר להיתרים ולמבנים שהיו קיימים קודם לכן, וכן לגבי התוכניות שאושרו על ידי הרשות הפלסטינית בתקופה שבה הסמכויות היו בידיה.
הטלת איסור גורף על הבנייה בשטח כה נרחב, של 167,000 דונם, שהוא שטח B, תוך התעלמות מהיסטוריה של כשלושים שנים שבהן סמכויות התכנון היו בידי הרשות הפלסטינית ומפעולות שנעשו על ידה בתקופה זו, תגרום לחורבן קהילות שלמות.
המחלוקת סביב מזכר וואי ריבר
הצווים נשענים, בין היתר, על פרשנות מדינת ישראל למזכר וואי ריבר משנת 1998. המזכר קבע כי במסגרת העברת שטחים נוספים לרשות הפלסטינית, הרשות הפלסטינית תקצה שטחים בהיקף של 3% מתוך שטחי B שהועברו במסגרת ההיערכות מחדש — חלק מ־13% משטח C שהועברו בסך הכול, כ״שטחים ירוקים ו/או שמורות טבע״, בהתאם לסטנדרטים מדעיים מבוססים. עוד נקבע כי יישום ההסדר לא יפגע בזכויותיהם של התושבים הקיימים באותם שטחים, לרבות בדואים.
במוקד המחלוקת על פרשנות המזכר עומדות שאלות יסוד שונות, ובהן משמעות הדרישה להקצאת שטחים ירוקים או שמורות טבע על יסוד סטנדרטים מדעיים; האם כאשר בשטח מסוים אין ערך סביבתי והוא אינו עומד בסטנדרט מדעי לקביעתו כשטח ירוק או כשמורת טבע, עדיין חלה חובה להקצותו לשמורת טבע; מה משמעות הסייג שנקבע במזכר, שלפיו הקצאה כזו צריכה להתבצע ״מבלי לפגוע בזכויות התושבים המקומיים, כולל הבדואים״; ומה היקף ההגנה שניתנה לתושבים ולקהילות החיים באזור.
העותרים טוענים כי אין למדינת ישראל סמכות לבצע אכיפה בשטח B, ובכל מקרה אינה יכולה ליישם את המזכר בניגוד להוראותיו ולסייגים המפורשים שנקבעו בו, הן לגבי אופן הקצאת השטחים לפי סטנדרטים מדעיים והן לעניין איסור הפגיעה בזכויות תושבי המקום. לטענתם, ההגבלות אינן יכולות להתעלם מזכויותיהן ומצורכיהן של הקהילות הקיימות.
חוות הדעת המקצועיות
העתירות נתמכות בחוות דעת של פרופ׳ יעל רונן, מומחית למשפט בינלאומי. חוות הדעת בחנה את תיקון מנשר 7 ואת צו 2198 לאור המשפט הבינלאומי ודיני התפיסה הלוחמתית, והגיעה למסקנה כי הצווים אינם חוקיים וחורגים מסמכותו של המפקד הצבאי. בין היתר, היא קובעת כי הגבלת הבנייה נועדה למנוע בנייה פלסטינית משיקולים מדיניים זרים, ללא הצדקה הנוגעת לביטחון או לסדר הציבורי; וכי ביטול רטרואקטיבי של היתרי בנייה שהנפיקה הרשות הפלסטינית פוגע בזכות הקניין של התושבים. עוד קובעת חוות הדעת כי לא ניתן להתעלם מפעולות שנעשו על ידי הרשות בתקופה שבה הסמכויות היו בידיה.
בנוסף הוגשה חוות דעת של עמותת במקום, שכללה מיפוי של הקהילות הפלסטיניות ושל דפוסי הבינוי והפיתוח באזור. לפי חוות הדעת, שטחי הפיתוח הקיימים בתחומי השמורה עומדים על כ־18 אלף דונם נכון לשנת 2024, אשר מהווים כ־10% בלבד מהשטח שמדינת ישראל מגדירה כשמורה.
השאלות שהועברו לתשובת המדינה
בית המשפט הורה למשיבים לנמק, בין היתר, מדוע לא יימנעו מהפעלת סמכויות אכיפה בתחומי השמורה, בהתחשב בחובותיהם לפי המשפט הבינלאומי; מדוע לא יבוטל צו 2198 בדבר הגבלת הבנייה; מדוע לא יימנעו מאכיפה נגד מי שמחזיקים בהיתרי בנייה מהרשות הפלסטינית; וצו נוסף שמשמעותו שעניינו מדוע לא תיקבע מדיניות אכיפה המתחשבת בקהילות הקיימות.
תצהיר התשובה של המשיבים נקבע ל־3 בינואר 2027. בית המשפט קבע כי הצווים הארעיים שניתנו בהליכים יוסיפו לעמוד בתוקף, וכי החלטה משלימה בנוגע לעתירות הפרטניות בעניין בית הספר תינתן בהמשך.
כעת יהיה על מדינת ישראל להשיב לטענות הנוגעות לסמכות האכיפה, לפרשנות מזכר וואי ריבר ולהשלכות המעשיות של צו 2198 על הקהילות הפלסטיניות בשטח.
תגובת עו״ד ג׳יאת נאסר להחלטה: ״בית המשפט העליון מוכיח שוב בהחלטתו האמורה שהוא היה ונותר המעוז האחרון של החלשים, ואינו נכון להתעלם מהפרות הוראות המשפט הבינלאומי גם בתקופות קשות ומורכבות.״
