בכתבה שפורסמה באתר ynet ביום 10.08.2026 דווח על דוח חדש של תנועת שלום עכשיו, המתאר כיצד הממשלה מקדמת, לפי הדוח, תהליך של “פירוק אוסלו” ללא הכרזה רשמית וללא חקיקה ישירה. לפי הדיווח, מדובר בשורה של צעדים בשטחי A ו־B בגדה המערבית, הכוללים שימוש בצווי תפיסה צבאיים, העברת סמכויות אכיפה ופיקוח למינהל האזרחי, קידום תשתיות, חפירות ארכיאולוגיות והקמת מאחזים חדשים.
החשיבות של הדיווח אינה רק בשאלה המדינית הכללית של עתיד הסכמי אוסלו, אלא בעיקר בשינוי המעשי של מבנה השליטה בשטח. לפי הסכמי הביניים, שטחי A אמורים להיות נתונים לאחריות אזרחית וביטחונית פלסטינית, ושטחי B לאחריות אזרחית פלסטינית לצד אחריות ביטחונית ישראלית. כאשר סמכויות אזרחיות, תכנוניות, סביבתיות או ארכיאולוגיות מועברות בפועל לגורמים ישראליים בתוך אזורים אלה, מתעוררת שאלה האם נשמרת החלוקה שנקבעה בהסכמים, או שמא נוצרת מציאות של שליטה ישראלית אזרחית מתרחבת.
לפי הדיווח, הדוח מצביע על כך שבשנה האחרונה אין מדובר עוד רק בפעילות ביטחונית בתוך שטחי A, אלא גם בנטילת סמכויות אזרחיות של ממש. בין היתר הוזכרה החלטה מפברואר 2026 לאפשר למינהל האזרחי לאכוף ולפקח בשטחי A ו־B בנושאי סביבה, מים וארכיאולוגיה, בנימוק של מניעת מפגעים סביבתיים ופגיעה באתרי מורשת.
מבחינה משפטית, זהו שינוי משמעותי. פעילות ביטחונית נקודתית, גם אם היא שנויה במחלוקת, שונה במהותה מהפעלת סמכויות אזרחיות שוטפות. אכיפה סביבתית, פיקוח על מים, הכרזה או טיפול באתרים ארכיאולוגיים, קידום תשתיות ותפיסת מקרקעין הם כלים אזרחיים־מנהליים המשפיעים ישירות על קרקע, תכנון, שימושים, פיתוח, תנועה וזכויות קניין.
כאשר כלים אלה מופעלים בתוך שטחי A ו־B, מתעוררות שאלות כבדות משקל: מי מוסמך לקבל את ההחלטה, מה מקור הסמכות, האם ההחלטה מתיישבת עם הסכמי הביניים, האם ניתנה זכות טיעון לבעלי הזכויות, האם קיימת פגיעה בקרקע פרטית, האם נשקלו חלופות, והאם מדובר בפעולה זמנית או ביצירת מנגנון שליטה קבוע.
הדיווח משתלב גם עם פרסומים נוספים מהעת האחרונה על שימוש בצווי תפיסה בשטח A לצורך חיבור בין התנחלויות חדשות. שימוש בצווים צבאיים, לצד העברת סמכויות אזרחיות למינהל האזרחי, יוצר תמונה רחבה יותר: לא רק נוכחות צבאית זמנית, אלא הרחבת מנגנוני ניהול, פיקוח ותשתית ישראליים אל אזורים שנועדו להיות תחת אחריות פלסטינית.
מבחינת בעלי קרקע ומחזיקים פלסטינים, המשמעות עשויה להיות ישירה ומעשית. החלטות הנוגעות לסביבה, מים, אתרי מורשת, דרכי גישה, תשתיות או צווים צבאיים יכולות להשפיע על גישה לאדמות, שימוש בקרקע, עיבוד חקלאי, בנייה, תנועה בין כפרים, פיתוח עתידי ומעמד נכסים. לכן, אין מדובר בשאלה מדינית מופשטת בלבד, אלא בסוגיה הנוגעת לזכויות יומיומיות של תושבים וקהילות.
היבט נוסף הוא שאלת השקיפות. כאשר שינוי מהותי במבנה השליטה נעשה ללא חקיקה רשמית וללא הכרזה מדינית ברורה, קשה יותר לציבור, לבעלי הזכויות ולגורמים משפטיים לעקוב אחר מקור הסמכות והיקף השינוי. החלטות מנהליות, צווים נקודתיים והעברות סמכות עשויים להיראות כפעולות נפרדות, אך בפועל ליצור יחד שינוי עומק במעמד השטח ובחלוקת הסמכויות.
מבחינה משפטית רחבה יותר, תהליך כזה צריך להיבחן גם לאור דיני התפיסה הלוחמתית והמשפט הבינלאומי ההומניטרי. לפי דינים אלה, סמכויות הכוח הכובש הן זמניות ומוגבלות, ועליו לנהל את השטח לטובת האוכלוסייה המקומית המוגנת. הרחבת סמכויות אזרחיות ישראליות בשטח הפלסטיני הכבוש, במיוחד כאשר היא קשורה לתשתיות, התנחלויות, ארכיאולוגיה או משאבי טבע, מחייבת בחינה קפדנית של התכלית, הסמכות, המידתיות וההשפעה על האוכלוסייה הפלסטינית.
הדברים מקבלים משנה תוקף לאחר חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק מיום 19.07.2024, שבה נקבע כי יש לבחון את מדיניות ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש כמכלול, לרבות ההתנחלויות, הקצאת הקרקעות, התשתיות, החלת הדין הישראלי והמשטר המשפטי התומך בהן. בהקשר זה, גם שינויי סמכויות “אזרחיים” לכאורה עשויים להיות חלק מתמונה רחבה של סיפוח בפועל או העמקת שליטה.
לכן, המעקב אחר צעדים אלה חייב להיות פרטני ומבני גם יחד. יש לבחון כל צו, כל החלטה וכל העברת סמכות לגופה, אך גם את התמונה המצטברת: האם מדובר בצעדים מינהליים נקודתיים, או בתהליך רחב של שינוי מעמד שטחי A ו־B, צמצום הסמכות הפלסטינית והרחבת השליטה הישראלית האזרחית בגדה המערבית.
הדיווח על “פירוק אוסלו” ללא חקיקה מדגיש את הצורך בבדיקה משפטית מתמשכת של כל פעולה המשנה את חלוקת הסמכויות בשטח. מבחינת מקרקעין, תכנון ובנייה, זכויות קניין וחופש תנועה, מדובר בהתפתחות בעלת השלכות מעשיות רחבות, המחייבת מעקב, שקיפות, בחינת סמכות והגנה על זכויות בעלי הקרקע והקהילות הפלסטיניות.
לקריאת הכתבה באתר ynet — לחצו כאן.
