בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופטת יהודית דורי דסטון) נתן ביום 19.9.2026 גזר דין חשוב בתפ”ב 55341-08-21, מדינת ישראל נ’ קונטאר, שבמרכזו שאלה עקרונית ותקדימית הנוגעת ליחס בין קנס מינהלי שהוטל בגין עבירות תכנון ובנייה לבין העונש הראוי לאחר שהנאשם ביקש להישפט וזוכה ממרבית העבירה שיוחסה לו.
הנאשם, שיוצג בידי עו”ד גיאת נאסר, קיבל בשנת 2021 הודעת קנס מינהלי בסך 200,000 ש”ח. הקנס הוטל בגין בניית מבנה בשטח של 50 מ”ר ובגין פעולות שלטענת המדינה היוו הכשרת חלקת מקרקעין נוספת בשטח של 468 מ”ר בכפר וולאג’ה.
הנאשם הודה כבר בראשית ההליך בבניית המבנה בשטח 50 מ”ר, אך כפר בטענה כי ניקוי החלקה, פינוי פסולת ואבנים, עקירת עשבים, נטיעת עצים והנחת דשא סינתטי מהווים עבודות בנייה הטעונות היתר. אף שההגנה הציעה כי המאשימה תבדוק את מצב החלקה ותשקול מחדש את היקף האישום והקנס, המאשימה עמדה על עמדתה והתיק נקבע לשמיעת ראיות.
בהכרעת הדין התקבלה עמדת ההגנה במלואה בעניין זה. בית המשפט קבע כי לא הוכח שנעשה שינוי מהותי בגובה פני הקרקע או שבוצעו עבודות חפירה משמעותיות, וכי הפעולות שבוצעו בחלקה אינן בגדר עבודות המחייבות היתר בנייה. בהתאם לכך, הנאשם זוכה מהעבירות שיוחסו לו ביחס לשטח של 468 מ”ר, והורשע רק בבניית המבנה ששטחו 50 מ”ר ובשימוש בו.
מה ביקשה המאשימה בשלב הטיעונים לעונש?
למרות הזיכוי ממרבית היקף העבירה, המאשימה ביקשה לקבוע מתחם ענישה שבין 200,000 ל־250,000 ש”ח ולהטיל על הנאשם קנס בסך כולל של 250,000 ש”ח.
המאשימה ביקשה לבסס סכום זה, בין היתר, על הקנס המינהלי המקורי, על תוספות הנובעות מחלוף הזמן, על כפל קנס ועל קנס יומי בשל השימוש במבנה. נוסף על כך, היא ביקשה כי צו ההריסה וצו איסור השימוש ייכנסו לתוקף בתוך 30 ימים בלבד.
ההגנה טענה מנגד כי הקנס המינהלי המקורי אינו יכול עוד לשמש נקודת מוצא לגזירת העונש, לאחר שהתברר כי הוא חושב על יסוד שטח גדול פי יותר מעשרה מהשטח שביחס אליו הורשע הנאשם. עוד נטען כי אין הצדקה ליצור בדיעבד “קנס מינהלי תיאורטי”, כאשר הקנס שהוטל בפועל בוטל בעקבות הבקשה להישפט, וההליך הסתיים בזיכוי מן החלק העיקרי של האישום.
השאלה העקרונית: האם הקנס המינהלי נותר עונש מינימום גם לאחר זיכוי ממרבית האישום?
הסוגיה המרכזית התעוררה בעקבות ההלכה שנקבעה ברע”פ 6621/23 מדינת ישראל נ’ גרין. לפי הלכה זו, כאשר אדם מקבל קנס מינהלי, מבקש להישפט ולבסוף מורשע בעבירה, יש לראות בדרך כלל בשיעור הקנס המינהלי רף תחתון לענישה, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה ממנו.
אלא שבמקרה זה התעוררה שאלה שלא נדונה במישרין בהלכת גרין: מה הדין כאשר הנאשם לא הורשע בעבירה שבגינה חושב הקנס המקורי, אלא זוכה מן החלק העיקרי שלה והורשע רק בחלק מצומצם בהרבה?
כב’ השופטת יהודית דורי דסטון ערכה ניתוח משפטי יסודי, חד ומרשים של הסוגיה. בית המשפט קבע כי קיים ספק ממשי אם הלכת גרין חלה מלכתחילה במקרה שבו הנאשם זוכה מהחלק העיקרי של העבירה שיוחסה לו.
בית המשפט עמד על כך שהקנס המקורי, בשיעור שבו הוטל, בטל עם הגשת הבקשה להישפט. לכן, לא בכל מקרה מוצדק לחשב מחדש קנס מינהלי “תיאורטי”, כאילו הרשות הייתה מייחסת לנאשם מלכתחילה עבירה מצומצמת יותר. נקבע כי ככל שהפער בין העבירה המקורית לבין העבירה שבה הורשע הנאשם גדול יותר, כך פוחתת ההצדקה להשתמש בתקנות הקנסות המינהליים כנקודת המוצא לגזר הדין.
חשובה במיוחד התייחסותו של בית המשפט להיבטים ההתנהגותיים והכלכליים של ההליך. קביעה שלפיה הקנס המינהלי יהיה תמיד רף תחתון, גם כאשר הנאשם הודה מלכתחילה בחלק המצומצם של העבירה, כפר ביתר האישום ולבסוף זוכה ממנו, עלולה ליצור תמריץ פסול להימנע מניהול הליך מוצדק. במקרה הנוכחי, עצם ניהול המשפט הוכח כמוצדק, שכן הנאשם זוכה ממרבית העבירה ומהשטח העיקרי שעל בסיסו חושב הקנס.
“נסיבות מיוחדות” המצדיקות הפחתה
בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם מניחים שהלכת גרין חלה על המקרה, נסיבותיו עולות בבירור כדי “נסיבות מיוחדות” המצדיקות קביעת קנס נמוך מהקנס המינהלי שהיה מוטל בגין המבנה לבדו.
בין השיקולים שצוינו:
– הנאשם זוכה מהחלק הגדול והעיקרי של העבירה שיוחסה לו;
– הייתה הצדקה ממשית לבקשתו להישפט במקום לשלם את הקנס;
– הנאשם הודה כבר בראשית הדרך בבניית המבנה בשטח 50 מ”ר;
– המאשימה היא שעמדה על ניהול ההליך עד תום ביחס להכשרת החלקה;
– גרסת הנאשם היא שהתקבלה לבסוף בהכרעת הדין;
– לא ניתן לשלול כי אילו יוחסה לנאשם מלכתחילה רק בניית המבנה, הייתה הרשות בוחרת במסלול אכיפה אחר ומקל יותר.
זהו ניתוח שיפוטי מעמיק וראוי להערכה, שאינו מסתפק ביישום טכני של שיעורי הקנסות, אלא בוחן את תכלית ההליך המינהלי, את הגינות ההליך הפלילי ואת הצורך שלא להעניש אדם על כך שבחר לעמוד על חפותו — והצליח להוכיחה ביחס למרבית האישום.
דחיית הדרישה לכפל קנס ולקנס יומי
בית המשפט דחה גם את בקשת המאשימה להטיל כפל קנס. נקבע כי הבקשה נטענה ללא תשתית עובדתית או משפטית מספקת, וכי כפל קנס אינו רכיב ענישה שגרתי אלא כלי שיש להפעילו רק במקרים המתאימים ובהתאם למדיניות סדורה.
בהקשר זה נקבע כי מדובר בעבירה בהיקף מצומצם יחסית, במבנה המשמש למגורים, וכי נסיבות המקרה אינן חריגות באופן המצדיק הכפלת הקנס.
נדחתה גם הבקשה להטלת קנס יומי. בית המשפט ציין כי הנאשם הורשע בשימוש אסור רק ביחס לתקופה שנכללה בכתב האישום. עוד נקבע כי קיים קושי לבסס את הדרישה לקנס יומי על התמשכות ההליך במשך שנים, כאשר התמשכות זו נבעה במידה רבה מהחלטת המאשימה לעמוד על שמיעת ראיות ביחס לרכיב שממנו זוכה הנאשם.
התוצאה: 45,000 ש”ח במקום 200,000–250,000 ש”ח
לאחר בחינת מדיניות הענישה במקרים דומים, קבע בית המשפט מתחם של 700 עד 1,100 ש”ח למ”ר. בהתחשב בהודאתו המוקדמת של הנאשם ובזיכויו מהחלק העיקרי של האישום, הועמד הקנס על 900 ש”ח למ”ר.
בסופו של דבר נגזר על הנאשם קנס בסך 45,000 ש”ח בלבד, במקום הקנס המינהלי המקורי בסך 200,000 ש”ח ובמקום דרישת המאשימה להטיל עליו 250,000 ש”ח. הקנס ישולם ב־45 תשלומים חודשיים שווים.
בנוסף, בקשת המאשימה להכניס את צו ההריסה וצו איסור השימוש לתוקף בתוך 30 ימים נדחתה. בית המשפט קבע כי הצווים ייכנסו לתוקף רק ביום 20.6.2027, ובכך העניק לנאשם תקופת התארגנות משמעותית.
פסק דין בעל חשיבות מעבר למקרה הפרטני
ההישג בתיק אינו מתמצה רק בהפחתת הקנס ביותר משלושה רבעים ובדחיית הדרישות לכפל קנס ולקנס יומי. חשיבותו של גזר הדין נעוצה גם בהכרה בכך שאין ליישם את הלכת גרין באופן אוטומטי ומנותק מתוצאות ההליך.
כאשר אדם מבקש להישפט, מודה בחלק המצומצם שאינו שנוי במחלוקת ומצליח להוכיח כי מרבית הקנס הוטלה עליו שלא כדין, אין להפוך את עצם בחירתו להישפט למקור לענישה נוספת. גזר הדין מבהיר כי יש להבחין בין מי שמבקש להישפט ומורשע באותה עבירה שבגינה הוטל הקנס, לבין מי שניהל הליך מוצדק וזוכה מהחלק המרכזי של האישום.
ראוי לציין לשבח את כב’ השופטת יהודית דורי דסטון על ניתוח משפטי יוצא דופן בבהירותו ובעומקו. גזר הדין מתמודד באומץ ובדיוק עם שאלה חדשה שהתעוררה בעקבות הלכת גרין, בוחן את הדברים לא רק מבחינה פורמלית אלא גם מבחינת תכלית החוק, ההגינות הדיונית והתמריצים שיוצרת שיטת האכיפה, ומגיע לתוצאה מאוזנת וצודקת המשקפת את מה שהוכח בפועל בהליך.
